יבוא מותג מצליח הנהנה ממוניטין בינלאומי ומוכר גם בשוק הישראלי, הוא משאת נפשם של יבואנים רבים. הסיכוי לרווחים מהירים קיים, ללא צורך בהשקעות נרחבות בפרסום לצורך החדרת המוצר לשוק, מביא כמובן לחסכון משמעותי בעלויות שיווק, עקב שימוש במותג קיים, לעיתים תוך ניצול השקעות בפרסום שעשה היבואן הרשמי/הזכיין הבלעדי, על חשבונו, או בשיתוף עם בעל הזכות. סיכויי ההצלחה לרווחים גבוהים ומהירים גבוה, מול הסיכון וההוצאות הגבוהות הכרוכות בהחדרת מוצר חדש ולא מוכר, מושך יבואנים רבים וטובים להיכנס לשוק, תחת האסטרטגיה של "גם אני" .
יבואנים רבים נרתעים מייבוא מקביל, למרות יתרונותיו, בגלל חשש להיכנס למאבקים משפטיים ארוכים ויקרים מול הזכיין הבלעדי/המפיץ, אותו הם מחשיבים, בטעות ומתוך חוסר ידע, כבעל הזכות במוצר.
בישראל של שנות ה-70 וה-80 נושא היבוא והיצוא הוסדר בדין בפקודת היבוא והיצוא ובפקודת המכס. לפי הכלל שהיבוא אסור, חוץ ממה שמותר במפורש (למי שמשרד התמ"ת העניק לו רישיון יבוא, לפי צו מתן רישיונות יבוא) הפקודה אסרה את היבוא לישראל ללא הצגת רישיון יבוא מאת הרשות המוסמכת. דיני היבוא לא אסרו יבוא מקביל. עם זאת, היו תקנות, צווים והוראות נוהל רבות שמנעו, הלכה למעשה, יבוא מקביל בכך שהציבו דרישות שרק יבואן רשמי יכול היה לעמוד בהן (עו"ד חיה זינגר).
בסוף שנות ה-70 השתמש שר התמ"ת בסמכותו בהתאם לפקודות והוציא את צו יבוא חופשי המסדיר את היבוא למדינת ישראל. הצו הפך את סדר הדברים וקבע כי היבוא למדינת ישראל מותר, בתנאים שהוסדרו בצו, חוץ ממה שנאסר במפורש. על פי דרישות אלו, למשל, נדרש היבואן, כתנאי ליבוא טובין לישראל, להציג אישורים מרשויות שונות אודות עמידת הטובין בתנאים שונים. (מקור: גיל נדל)
ביה"מ נדרש לסוגיית ה"יבוא הכפול" "יבוא מקביל" של אותה סחורה ע"י יבואן אחר בע"ר 471/70 י.ר. גייגי נ' פזכים, כשנטען בפני בית המשפט שיבוא מקביל מהווה הפרה של סימן מסחר, ובמסגרת פרשנות לדיני סימני המסחר קבע שיבוא מקביל אינו מהווה הפרה.
ברע"א 371/89 ליבוביץ, קבע בית המשפט כי למפיץ, דהיינו היבואן הבלעדי/הרשמי, אין זכויות מוניטין בסימן המסחר שמקנות לו זכות למנוע יבוא מקביל, ושגם ליצרן אין זכות כזאת, כי מרגע שהוא מכר את המוצר הוא ממצה את הזכויות שלו בסימן המסחר לגבי אותו מוצר (עו"ד קרן לוי חפץ). בית המשפט הרחיב את היריעה והתייחס לנושא היבוא המקביל.
